פסק-דין בתיק ת"ק 4084-06-11

1.      בפניי תביעה כספית ע"ס 3,365 ש"ח שהגישו התובעים בגין נזקים שנגרמו לרכבם, בעקבות תאונת דרכים, שאירעה בשפרעם ביום 4.9.2010 (להלן: "ה תאונה").

2.      בעת התאונה נהג התובע 2 (להלן: " התובע") ברכב מסוג רנו, שנת ייצור 1993, מ. רישוי            27-335-06  ומנגד נהגה הנתבעת 3 (להלן: " הנתבעת") ברכב שמספרו 25-789-23.

3.      עפ"י גרסת התובע הוא בלם את רכבו תוך כדי נסיעה, מפני שמערבל בטון שנסע לפניו עצר והוא עצר את רכבו בעקבותיו, אז רכבה של  הנתבעת פגע ברכבו מאחור.

לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי שהעריך את הנזקים ברכב התובעים והעמידם ע"ס 2,784 ש"ח. בנוסף לסכום זה מבקש התובע לחייב את הנתבעת בשכ"ט שמאי ע"ס 581 ש"ח.

4.      הנתבעים הכחישו את גרסת התובע לאופן התרחשות התאונה. לטענתם "הנתבעת פנתה ימינה לרחוב צר, ראתה כי הרחוב חסום ע"י מערבל בטון ואת רכב התובע נוסע לאחור ונעצרה. התובע המשיך בנסיעה לאחור, פגע ברכב הנתבעת, לאחר מכן נסע קדימה ותלש עם וו הגרירה המותקן ברכבו, את הפגוש הקדמי של רכב הנתבעים".

דיון והכרעה

5.      אתייחס תחילה לסתירה בין הגרסה בכתב התביעה לגרסתו של התובע בדיון ואומר כי על פני הדברים נראה כי הסוכן אשר הכין את התביעה (כפי שהעיד התובע) ערבב בניסוחו בין גרסאותיהם של שני הצדדים (ולהזכיר כי מדובר בסוכן ביטוח של שני הנהגים, הגם כי כל אחד מהרכבים בוטח בחברה אחרת).

למעשה, הוא ניסח את התביעה כאילו היא מוגשת ע"י הנתבעת ולא ע"י התובע (!!), בהבדל אחד הנוגע למיקום מערבל הבטון אשר נסע לפני רכבו של התובע ולא לפני רכבה של הנתבעת.

הצדדים עצמם לא חלוקים בדבר העובדות הבסיסיות לפיהן נסע רכב התובע מאחורי מערבל בטון ורכב הנתבעת נסע מאחורי רכבו של התובע, כאשר גרסתו של התובע בדיון עולה בקנה אחד עם הגרסה בטופס ההודעה על התאונה. זאת ועוד, רכבו של התובע ניזוק בחלקו האחורי ורכב הנתבעת בחלק הקדמי (דבר הסותר בעליל את הניסוח בכתב התביעה); בנסיבות אלה, לא מצאתי לייחס לגרסה בכתב התביעה כל משקל.

6.      הנהגים הציגו בדיון שתי גרסאות מנוגדות לאופן התרחשות התאונה; לאחר ששמעתי את עדויותיהם והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוגשו לתיק, מצאתי להעדיף את גרסתו של התובע לאופן התרחשות התאונה על פני גרסתה של הנתבעת.

7.      עדותו של התובע הייתה פשוטה, סדורה והותירה עליי רושם אמין. התובע הציג גרסה הגיונית יותר, לאופן התרחשות התאונה, לעומת גרסת ההגנה.

התובע העיד כי נסע מאחורי מערבל הבטון אשר עצר באמצע נסיעה והוא עצר את רכבו בעקבותיו, אז הגיעה הנתבעת מאחור ופגעה ברכבו.

לעומת טענתו של התובע כי המשאית שנסעה לפניו עצרה, העולה מכתב ההגנה כי המשאית חסמה את הכביש ולכן החליט התובע לנסוע אחורנית (ככל הנראה כדי לצאת מהכביש), אלא שבעדותה, לא הזכירה הנתבעת את אותה משאית כלל, ולא נתנה כל הסבר מדוע החליט התובע, לשנות את כיוון נסיעתו הטבעי.

בנוסף לאמור, בכתב ההגנה נטען כי התובע נסע אחורנית פגע ברכב הנתבעת, חזר לנסיעה קדימה ותלש את הפגוש ברכב הנתבעת. בדיון לא חזרה הנתבעת על גרסה זו.

8.      התובע מס' 1 העיד כי לאחר התאונה, פנה לסוכן הביטוח (המטפל בשני הצדדים וקרוב משפחתה של הנתבעת), העביר את הרכב למוסך, ושילם עבור התיקון. הסוכן העביר את הניירת לחברת הביטוח אך כעבור חודש, הנתבעת טענה כי התובע נסע אחורנית. מספר חודשים מאוחר יותר, הנתבעת שינתה את גרסתה וטענה כי היא פגעה ברכב התובע אולם לאחר מכן, שוב שינתה את דעתה וטענה כי התובע פגע ברכבה.

הנתבעת לא הכחישה את עדותו של התובע להשתלשלות העניינים לאחר התביעה והעובדה שהנתבעים קיבלו אישור אי הגשת תביעה ומאוחר יותר תבעו את חברת הביטוח המקיף שלהם, עשויה גם לתמוך בגרסה זו. אי העקביות בגרסאותיה של הנתבעת לאחר התאונה יכול לחזק  את גרסתו של התובע.

9.      לאור כל האמור, אני מקבלת את גרסתו של התובע לאירוע התאונה וקובעת כי היא אירעה באחריותה של הנתבעת, אשר פגעה ברכבו של התובע מאחור.

אי לכך,  ומשלא נטען כי התובע יכל למנוע את התאונה, אני מורה על קבלת התביעה במלואה ומורה על חיוב הנתבעות 3 ו -4, ביחד ולחוד, בסך של 3,365 ש"ח, בנוסף להוצאות משפט בסך של 350 ש"ח.

הסכום ישולם לתובעים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן, ישא בהפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.